פס"ד בתביעות 'נזיקיות' של בני זוג שנפרדו ותביעה לדמי שימוש

הקדמה

1.       מהלך חמש השנים האחרונות ניהלו הצדדים בתיק זה מלחמת חורמה, הגישו לכל הפחות תשעה הליכים (!!) האחד כנגד משנהו, ועוד ידם נטויה.

 2.      מותבים רבים ניסו להביא הצדדים לגמר כלל ההליכים, אך לצערי, לא צלח הדבר ואין מנוס מהכרעה; חלק ניכר מההליכים בין הצדדים הסתיים כתוצאה ממאמצי קודמי בתפקיד, כב' השופט דאוד, בדיון מיום 13/11/07; לאחר שמי מהצדדים ניסה לפתוח חזיתות נוספות מחדש, ניתנה החלטתי מיום 19/11/08.

 3.        כל שנותר להכרעה לאחר מכן הנו שתי תביעות 'נזיקיות', אשר הגישו הצדדים אהדדי, ותביעה לדמי שימוש (שכר ראוי) אשר הגיש התובע.

  רקע

 4.      הצדדים נישאו זל"ז בחו"ק ביום ------, ומנישואיהם נולדו להם 4 ילדים, שלושה שהנם בגירים, ובת קטינה; במהלך שנת 2004 גבה טורא בין הצדדים, לטענת האישה עקב אלימות הבעל ולטענת הבעל עקב מתן עיני האישה באחר, והצדדים הגישו מספר הליכים אשר נוהלו בפני כב' ס. הנשיא וכב' השופט דאוד. לטענת התובע מיום 29/1/04, פרודים הצדדים (ראה כתב התביעה בתמ"ש 1847/04, סעיף 4).

5.      לצדדים היו זכויות משותפות במקרקעין, בדירה המצויה ב---------, הידועה כ-------- (להלן "הדירה").

6.       ביום 24/4/06 הגיש התובע תביעה לדמי שימוש בגין השימוש שעושה או עשתה הנתבעת בדירה המשותפת, החל מיום 29/1/04 ועד מועד הגשת התביעה, וכן ממועד הגשת התביעה ואילך; התובע העריך את שווי השימוש שעד מועד הגשת התביעה בסך 33,840 ש"ח, וממועד זה ואילך, סך של 1,400 ש"ח לחודש, עבור כל חודש שימוש- תמ"ש 1847/04.

 7.      לטענת התובע, מניעתו מעשיית שימוש בדירה נובעת מאיומי הנתבעת, 'להלין עליו תלונות שווא..' (סע' 13 לתביעה), וטענתו כי 'הנתבעת הלכה עליו אימים' (סעיף 14 לכתב התביעה).

 8.      ביום 11/11/07 הגישה האישה כתב תביעה בתמ"ש 1848/04, במסגרתו עתרה לפיצוי נזיקי, לפי פקודת הנזיקין ובגין הוצאת לשון הרע. עילות התביעה מתבססות בעיקרן על אירוע מיום 29/1/04 בו לטענת הנתבעת (התובעת בתמ"ש 1848/04) תקף אותה התובע, יחד עם שותפו, וגרם לה חבלות של ממש; בגין אירוע זה הורשע התובע בת.פ. 633/04.

 9.      עוד טוענת הנתבעת כי טענות התובע לפיהן הצמיחה לו קרניים, משוללות כל בסיס, ומשכך, הוציא הוא את דיבתה רעה; הנתבעת העמידה הפיצוי המבוקש ע"ס 150,000 ש"ח בגין שני המרכיבים כשעיקר הפיצוי נתבקש עבור לשון הרע (סעיף 17 לתביעה- תמ"ש 1848/01).

 10.    תמ"ש 1849/04 הנה תביעה כספית/ נזיקית אשר הגיש התובע כנגד הנתבעת, במסגרתה טען כי בקשות הנתבעת לצווי הגנה היו בקשות סרק, והדבר גרם לו לנזק; עוד טען התובע כי בגידת התובעת בו גרמה לו לנזק ועוגמת נפש.

 11.    ביום 21/6/09 לאחר ניסיונות לפשר בין הצדדים, הודיעו ב"כ הצדדים כי הם מוותרים על הצורך בשמיעת ראיות בתיק, ומוכנים כי ההכרעה בתיק תיעשה על יסוד סיכומים; הצדדים הגישו סיכומיהם (אם כי סיכומי התגובה לא נתקבלו, על אף ארכות); אין בכוונתי לזקוף הדברים לגנות מאן דהוא, ובכוונתי כי ההכרעה תהיה לגופו.

 12.    שני הצדדים הפליגו בטיעוניהם בנושא זה, רבות וארוכות. ההלכה המנחה בנושא זה, אשר ריכזה את מבחני הפסיקה, ושיקולי בית המשפט, הנה הלכת ע"מ (חי') 356/06 מיום 2/9/07. בפס"ד מאלף נסקרו ההלכות, על בורין, והוצבו הקווים המנחים; אנסה להביא הדברים כפי שנמסרו, וליישם ההלכות.

13.       דמי שימוש ראויים בגין השימוש במקרקעין נפסקים מכוח סעיפים 31 ו- 33 לחוק המקרקעין, התשכ"ט 1969- (ואוסיף כי גם אם הזכויות הן אובליגטוריות,יחולו הסעיפים הנ"ל מכוחו של סעיף 9 לחוק המיטלטלין, התשל"א -1971). מקור נוסף לזכות לדמי שימוש ראויים נמצא בסעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (וראו בפסק הדין המנחה בעניין ע"א 14920/90 זרקא נ' פארס, פורסם באתר נבו 20/01/93 ובספרו של עו"ד נסים שלם יחסי ממון ורכוש הוצאת תותי ענתות בע"מ בעמ' 200). מקובל לראות בהוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין "החלה פרטנית של העיקרון הכללי שמטרתו למנוע עשיית עושר ולא במשפט" )ע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד פ"ד, נג (4) 769, 778; (וראו גם בספרו של פרופ' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, מהדורה שנייה תשנ"ח), 432).

 14.      באשר לשימוש בדירת בני זוג, ההלכה השאירה שיקול דעת לשופט, על פי הנסיבות שלפניו,לקבוע מתי יהיה זכאי בן הזוג שאינו מתגורר בדירה לדמי שכירות ראויים.

 15.   בפס"ד זרקא נקבע כי כל עוד לא נמנע משותף להשתמש בנכס המשותף איננו זכאי לקבלת דמי שימוש ראויים. כך - גם אם בפועל לא השתמש השותף בנכס המשותף. בע"מ (ירושלים) 320/02 ורדה עפל-רפאלי נ' עמיחי עפל (לא פורסם) נכתב לעניין זה:

"אמת נכון הדבר, כאשר אחד מבני הזוג מואס בקשר הנישואין אין לחייבו להמשיך לגור עם בן זוגו תחת קורת גג אחת, אולם אין פרושו של דבר שבן הזוג הנשאר בדירה הופך באחת לשוכר בעל כורחו" (ראו גם בע"א 14920/90 זרקא נ' פארס (לא פורסם) ואח').